<h1>חדושי הרא"ה — חולין</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[חולין ע"ד ע"א] השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי. פי', דלאו בן קימא. או בן תשעה מת, קורעו, ומוציא את דמו. פי', דבקריעה בעלמא סגי ולא בעי שחיטה שכבר ניתר בשחיטת אמו. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, דכיון שהוא בן קימא אינו טפל לאמו ואינו ניתר בשחיטתה. וחייב משום אותו ואת בנו, אם שחט אותו ואמו ביום אחד, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. פירוש, דקסברי דכל שלא נולד עדין והוא במעי הבהמה ניתר בשחיטתה. ר' שמעון [שזורי] אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה פי', כשנולד אחר שנשחטה אמו. שחיטת אמו מטהרתו. קרעה. כלומר, לבהמה שלא בתורת שחיטה ומצא בה בן תשעה חי, טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. וקימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע, וחלבו מותר אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה [ודלא כר' שמעון], וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו, דתניא [צ"ב ע"ב] לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, וקימא לן כר' יהודה. ולענין דמו אתמר אמר ריש לקיש לדברי המתיר בחלבו [דהינו ר' יהודה] מתיר בדמו. פי', דסבר [ריש לקיש דר' יהודה דאירי בחלבו ושארי ליה הוא הדין דשארי בדמו], דחלב ודם איתקוש להדדי וכל היכא דחד שרי אידך נמי שרי, ואכולהו אמר רחמנא [דברים י"ד] כל שבבהמה תאכלו. לדברי האוסר בחלבו [דהינו ר' מאיר] אוסר בדמו. [ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו דהינו ר' יהודה אוסר בדמו.] פי', [דסבר ר' יוחנן דר' יהודה דאיירי בחלבו... ושארי ליה דוקא חלבו אבל דמו אסור,] דאע"ג דלא חשיבא בהמה לענין חלב לא סגיא דלא מיתסר לענין דם, ואע"ג דלא חשיב דם הנפש מדלא חשיבא בהמה באפי נפשה ומשתריא נמי בשחיטת אמו מכל מקום מיתסר מידי דהוה אדם האיברים דאסור. וקימא לן כר' יוחנן. אלו דברי רבנו ז"ל. [ותמה על רבינו ז"ל שפסק כר' יוחנן שנאמרו דבריו לדעת ר' יהודה,] ובגמ' מוכח דר' יוחנן אליבא דר' יהודה סבר דדמו אסור בכרת [דדם התמצית אמר ר' יהודה דהוי בכרת] והאי נמי חשיב כותיה [כדפרישנא דאע"ג] דלא חשיב דם הנפש כדפרישנא [כדם התמצית מיהא חשיב]. וליתא להא אלא הילכתא כרבנן דאמרי דאינו חייב על דם התמצית אלא באזהרה כדם האיברים, וכיון דכן האי נמי כותיה והוי באזהרה כדם האיברים והכי הלכתא. אבל רבנו ז"ל לא חשש לדקדק על איסורו אם בכרת אם באזהרה אלא שתפס לו לשון הגמרא [לפסוק כר' יוחנן אע"פ שנאמרו דבריו לדעת ר' יהודה לא הביאם רבינו ז"ל אלא] לענין ללמד עליו איסור בלבד.
[חולין ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. גרסי' בכריתות [כ"ב ע"א], תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. אמר ר' זירא אמר רב לא שאנו אלא לב עוף שאין בו כזית. פי', כזית דם, אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת. מיתיבי דם האיברים. [פי', לאחר שפירש מהם.] ודם הכליות, ודם הטחול, ודם הלב, הרי זה בלא תעשה. [פי', ולא איפשר [למימר] דלית ביה כזית דבהא ודאי ליכא לאו, אלא ודאי דאית ליה כזית וקתני בלא תעשה והיכי אמרת דהיכא דאית ביה כזית ענוש כרת. ומתרצי',] ההוא דאתא ליה מעלמא. פירוש, והוה ליה דם האיברים שהיה בלוע בהם ופירש לתוך הלב [לאחר שחיטה]. ודם האיברים שפירש הרי זה בלא תעשה כדאיתא בכריתות [ד' ע"ב]. כי קאמר רב דם דגופיה. פי', [דם] המכונס ועומד לעולם בחללו של לב והוה ליה כדם בעין בעלמא [דלאו דם האיברים], וכל היכא דאית ביה כזית חייב [כרת]. אי דאתא ליה מעלמא הינו דם האיברים. פי', והא תנא ליה דם האיברים [דאסור אחר שפירש]. ולטעמיך מי לא תנא דם הכליות אע"ג דתנא דם האיברים, אלא תני והדר מפרש, הכא נמי תני והדר מפרש. ומעלמא מהיכא קאתי. פי', היאך מתכנס דם האיברים ללב [אחר שחיטה], אמר ר' זירא בשעת יציאת נשמה מצריף. פי', מצטרף הדם לתוך הלב. [כריתות כ"א ע"ב] אמר רב [דם] דגים שכנסו אסור. פי', מדרבנן. דכיון דכינסו אסור משום מראית העין. הא כל היכא דלא כנסו דלא מתחזי כולי האי לא חיישינן. מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה, ההיא שלא כנסו. כי הא דאמר ליה רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול. דכותה דם מהלכי שתים. פי', דקימא לן דשרי, אמאי אסור בלא כנסו, דתניא דם שעל [גבי] הככר גוררו ואוכלו. פי', גורר הדם ואוכל הככר של בין השינים מוצצו ואינו חושש. פי', דליכא מראית העין. והא הכא דדם שעל גבי הככר בעי גרידה ולא שרי למיכליה ואע"ג דלא כנסו. אלא הא דאית ביה קשקשים, [הא דלית ביה קשקשים. פי', דאית ביה קשקשים] שרי שהדבר ניכר שהוא של דגים. לית ביה קשקשים אסור משום מראית העין.
<h2>דף טו.</h2>
[חולין פ"ב ע"א] השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. פי', שהרי עובר על כל אחד בלאו דאותו ואת בנו. שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג ארבעים. פי', דליכא אלא מעשה אחד. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. פי', שהרי על כל אחת משתיהן על בתה ועל בת בתה עובר בלאו דאותו ואת בנו. שחטה ואת בת בתה. פי', דהשתא לא עבר איסורא כלל שלא אסר הכתוב אלא בנו. ואחר כך שחט בתה. פי', וכאן הוא עובר שתים [בשחיטתה של זו] משום אמה שנשחטה כבר ומשום בתה של זו שנשחטה כבר סופג ארבעים. פי', דחד מעשה הוא. סמכוס אומר משום ר' מאיר סופג שמונים. פי', משום שני שמות ואע"ג דמעשה אחד הוא, שהרי מפני אמה שנשחטה מתחייב משום אותו ואת בנו, ומפני בתה מתחייב משום בנו ואותו, ולא דמי לאיסורא דלעיל דשוחט לשני בניה ואחר כך שחטה דהתם חד מעשה וחד שם שהרי אין מתחייב על שניהם אלא משום אותו ואת בנו אבל הכא חד מעשה ושני שמות כדפרישית.
<h2>דף כ:</h2>
[חולין ס"ד ע"ב] נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על גבי חלמון שלה [כולה] אסורה מאי טעמא משום דסריך תיכלא בכולא. פי', מפני ששלט ההפסד בכולה. ע"כ לשון רבינו [בהלכות]. ובגמ' אמרי' דהאי לישנא דתני (דרוסאי) [דוסתאי] אבוה דר' אפטוריקי ואזל רב גביהא מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה דרב אשי אמר ליה תנא איפכא תנא קמיה דאביי. [כלומר דנמצא על חלמון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר, ונמצא על חלבון שלה כולה אסורה.] ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי. משמע מינה דסבר רב אשי דהאי לישנא דאביי לישנא דיחידאה ועיקר מתניתא איפכא תניא, דאי לא למה ליה לרב אשי למימר הכי לתנא. ואי משום דבר בשם אומרו, נמי ליכא דאביי לאו מימרא משמא דנפשיה קבע לה אלא בלישנא דמתניתא [קאמר] איפכא תניא. והלכתא כרב אשי. והילכך נמצא על חלבון שלה כולה אסורה, ועל חלמון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר כנ"ל. והנסיון מסייענו שהרי מעשים בכל יום ואדם מוצא קורט דם לאלתר שנולדה בחלמון ואין אדם מוצא קורט [דם] בחלבון [אלא לאחר] כמה ימים אחר שנולדה, [ואפרוח עצמו נוצר מן החלבון בלבד]. ולמעשה אני אוסר בכלן, בנמצא על חלבון לפי ההלכה [אסור בודאי] כמו שכתבנו. כשנמצא על חלמון אני אוסר לחוש לדברי רבותינו הראשונים ז"ל שאסרו והשוו בזה לדעת אחת.
<h2>דף כב.</h2>
[חולין ק"ט ע"א] מתני'. הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו.
[חולין ק"ט ע"א] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. גרסי' בכריתות [כ"ב ע"א], תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. אמר ר' זירא אמר רב לא שאנו אלא לב עוף שאין בו כזית. פי', כזית דם, אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת. מיתיבי דם האיברים. [פי', לאחר שפירש מהם.] ודם הכליות, ודם הטחול, ודם הלב, הרי זה בלא תעשה. [פי', ולא איפשר [למימר] דלית ביה כזית דבהא ודאי ליכא לאו, אלא ודאי דאית ליה כזית וקתני בלא תעשה והיכי אמרת דהיכא דאית ביה כזית ענוש כרת. ומתרצי',] ההוא דאתא ליה מעלמא. פירוש, והוה ליה דם האיברים שהיה בלוע בהם ופירש לתוך הלב [לאחר שחיטה]. ודם האיברים שפירש הרי זה בלא תעשה כדאיתא בכריתות [ד' ע"ב]. כי קאמר רב דם דגופיה. פי', [דם] המכונס ועומד לעולם בחללו של לב והוה ליה כדם בעין בעלמא [דלאו דם האיברים], וכל היכא דאית ביה כזית חייב [כרת]. אי דאתא ליה מעלמא הינו דם האיברים. פי', והא תנא ליה דם האיברים [דאסור אחר שפירש]. ולטעמיך מי לא תנא דם הכליות אע"ג דתנא דם האיברים, אלא תני והדר מפרש, הכא נמי תני והדר מפרש. ומעלמא מהיכא קאתי. פי', היאך מתכנס דם האיברים ללב [אחר שחיטה], אמר ר' זירא בשעת יציאת נשמה מצריף. פי', מצטרף הדם לתוך הלב. [כריתות כ"א ע"ב] אמר רב [דם] דגים שכנסו אסור. פי', מדרבנן. דכיון דכינסו אסור משום מראית העין. הא כל היכא דלא כנסו דלא מתחזי כולי האי לא חיישינן. מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה, ההיא שלא כנסו. כי הא דאמר ליה רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול. דכותה דם מהלכי שתים. פי', דקימא לן דשרי, אמאי אסור בלא כנסו, דתניא דם שעל [גבי] הככר גוררו ואוכלו. פי', גורר הדם ואוכל הככר של בין השינים מוצצו ואינו חושש. פי', דליכא מראית העין. והא הכא דדם שעל גבי הככר בעי גרידה ולא שרי למיכליה ואע"ג דלא כנסו. אלא הא דאית ביה קשקשים, [הא דלית ביה קשקשים. פי', דאית ביה קשקשים] שרי שהדבר ניכר שהוא של דגים. לית ביה קשקשים אסור משום מראית העין.
